מטרת המפגש: הפגשת המשתתפים עם ערך הנתינה, התבוננות עצמית בנושאים של נתינה לעומת קבלה.

י'ודא

עיקרי ההתנהלות במפגש: 

פתחתי את המפגש בשאלה מה שלום כולם.
הזכרתי להם שאתמול התחלנו לדבר על תהליך הנתינה. 
י' שיתף אותנו בסיפורו הקשה 
הודיתי לו על כך ששיתף אותנו ואמרתי לו שאנחנו כולנו כאן עבורו ושהיום אשמח לשמוע גם את האחרים. 
החזרתי אותם לקלף של גור הכלבים וביקשתי מהם לחשוב על מה שמעוררת בהם התמונה.
הם התבוננו בתמונה, תחילה התקשו לשתף ולדבר על הרגשות.
כיוונתי אותם בצורה יותר ספציפית, לחשוב על תפקיד של עוזר ונעזר, מטפל ומטופל.
מתי אנחנו שמים על עצמנו כל אחד מהכובעים?
האם נכון לומר שרק כובע אחד מאפיין אותנו, או שהם –  אנחנו מחליפים בין הכובעים במהלך החיים.

א' דיבר ואמר שבאופן טבעי, אדם נולד כשהוא הגור, חסר אונים ונזקק, לאחר מכן הוא הופך
להיות ידיים ומסיים שוב את חייו בצורת הגור.

י' חלק עליו ואמר שהוא למשל אף פעם לא היה "הידיים", הוא תמיד היה הגור, מבית אימו ועד לבית אשתו. פתחנו דיון בנושא של ההשקפות השונות-  איך דברים אמורים כביכול להיות בסדר הטבעי כפי שא' מציין, ואיך לפעמים הדברים מסתדרים בצורה אחרת כמו אצל י'.

גם המשתתפים האחרים השתתפו בדיון,

ק' דיבר על עצמו כידיים עבור ילדיו, כמה הנאה הוא מפיק מכך שקונה להם דברים, מדבר איתם בטלפון, אפילו שהוא רחוק מהם כרגע.

י' הביע את הקושי שלו בלהיות "ידיים" עבור ילדיו שצריכים אותו והטיל ספק ביכולתו לעשות כן.

הוא אמר שכדי לתמוך במישהו, אתה צריך להיות חזק בעצמך, והוא אינו בטוח שיש לו כרגע את הכוחות.

קרן ואני חיזקנו את י' ואמרנו לו שאנו בטוחות כי כשרגע האמת יגיע, הוא יגייס בעצמו את כל הכוחות.
י' סיפר על היחסים עם ילדיו בגיל ההתבגרות, כיצד הוא מתקשר אליהם כל הזמן ולעיתים הם דוחים אותו ואומרים לו שהוא מפריע להם כרגע, הם עסוקים בדברים אחרים. הוא אמר שהתומכים שלו תמיד אומרים לו להתקשר קצת פחות, אך הוא לא יכול להתאפק.
שיקפתי לו את תחושת הדחייה מילדיו, כמה זה קשה כשאתה מנסה להיות "ידיים", לתמוך, ואתה נתקל בדחייה.

א' ביקש לייעץ לי' ואמר שגם לו יש ילדים באותו הגיל, והוא למד שהם כבר לא רוצים רק חיבוקים כפי שהיו בגיל 5, אלא כעת הם צריכים דברים אחרים. הוא סיפר כיצד לא היה מדבר כמעט עם ביתו בת ה 15 וכעת הבין שעליו להתעניין בה, הוא שואל אותה על הלימודים, על החברות שלה ופתאום מגלה שהם מדברים חצי שעה.

דיברנו גם על הצורך שלנו לראות את האחר, לא רק הרצון לתת לו, אלא ההבנה של מה הוא צריך.
החלטתי להוציא את גורי הארנבונים ולתת למשתתפים ללטף.
ע' לקח לו ארנבון, ח' וה' ליטפו את ארנבון נוסף.
שאלתי אותם מה הם מרגישים כעת כשמלטפים את הארנבון.

ע' סיפר שזה עושה לו חשק לטפל, ללטף, להאכיל.

שאלתי מה בארנבון גורם לו לרצות לטפל בו, ע' העלה כי הוא עדין, פגיע.
שאלתי האם מישהו אחר רוצה לשתף ברגשות המתעוררים בו כשהוא רואה את הארנבון הקטן.

י' אמר שהוא מסתכל עליו וחושב "איזה כיף לו". הוא אמר שלגור אין בעיות, דאגות, הוא מטופל, מלטפים אותו.

א' התנגד למה שאמר י' ואמר שזה לא נכון לגבר לחשוב כך.

אמרתי לא' שלכל אחד מותר להרגיש כפי שהוא רוצה, אנחנו לא שופטים, וגם לגברים מותר לרצות
להיות גורים לפעמים. אמרתי להם שכל אחד נמצא בשלב אחר בחיים, ולכל אחד מותר לרצות דברים אחרים

ע' מביע נכונות ובשלות להיות ידיים, י' כרגע מתקשה עם המקום הזה ומביע משאלה להיות גור, שיטפלו בו.
בחרתי לקרוא להם קטע מהספר "ג'יני הכלבה שמצילה חתולים", המדבר על כלבה שאומצה ע"י אדם נכה ששקע לדיכאון עמוק, והיא
פיתחה תכונה מיוחדת- להציל חתולי רחוב חולים ונכים ובכך הצילה גם את החתולים וגם את הבעלים שלה.

המשתתפים הקשיבו בעניין לסיפור וחייכו. דיברנו על הסיפור, מי שם הגור ומי הידיים, ועל כך שגם בעלי החיים יכולים להיות עבורנו
לפעמים ידיים ואנחנו הגורים.

י' נזכר בסוסים שלו שכ"כ אהב לטפל בהם, היה קם לפנות בוקר להאכיל אותם, גם כשהיה מאד חולה והם הרימו אותו בחזרה על הרגליים.
שיקפתי לי' את האור על פניו כשמדבר על הסוסים שלו, כמה משמעות והנאה הפיק מהטיפול בהם,

איך טופל ע"י כך שטיפל. אמרתי לי' שזו דוגמא שהוא כן יכול להיות ידיים למישהו אחר, ואין לי ספק שגם עבור ילדיו הוא יוכל להיות, ואולי גם זה יקים אותו על הרגליים.
למעשה נפרדנו מי' שמשתחרר מהמסגרת בה הוא נמצא, איחלתי לו הצלחה בהמשך הדרך והרבה כוחות.
סיכמנו את המפגש, ביקשתי מהמשתתפים לחשוב על נתינה וקבלה, כיצד הם יכולים להמשיך ולתת כדי גם לקבל בהמשך.
 
קלפי מצבים: אפשר להוסיף את קלפי המצבים כשכל משתתף בוחר באופן יזום או אקראי את המצבים
המותאמים לתיאור הרגשות והתחושות שמביא עמו למפגש.
 
 קלפי  שאלות: מה השאלה או השאלות שהמשתתף מבקש לשאול מתוך התכנים שעולים במפגש
תודה לענת קציר אליאל, על עבודתך ועל נתינתך