אדם לאדם זאב- האמנם?!

אנחנו אוהבים לעסוק בשאלת מערכות יחסים ומערכות חברתיות, ברמתן הערכית מוסרית, ולהיעזר לשם כך בעולמם המופלא של בעלי החיים.
אז האם באמת אנחנו זאבים זה לזה?
מעניין איך היו מנסחים הזאבים את שאלת ערך החברות מנקודת מבטם.
חשוב שנדע- הזאבים חיים בחיי להקה. מתפקדים כקבוצה חברתית לכל דבר ועניין
ומובלים על ידי אלפא, הפרט החזק.
והנה, שברנו מיתוס עליו חלק גדול מאיתנו גדל, דן ושואל.

כמו כן, מה חושבים ואומרים רבים מאתנו על אוכלוסיית קשיי הקשב והריכוז?
קשה להיות המורה שלהם,קשה להיות בת הזוג שלהם, קשה…

כמחנכת שנים רבות במסגרות הפורמליות והבלתי פורמאליות ,וכמטפלת ומאמנת הנעזרת בבעלי חיים,
אני מבקשת להכריז: תיעול של קשיי קשב וריכוז בדרכים שונות  ודרך עולם החי ,מאפשרת ומביאה לחוויות הצלחה ,לתחושות מסוגלות ולערך עצמי תקין.
מצב זה, מאפשר לקחת  ולהרגיש כי יש מקום במרחב הנוחות בכל אחד ממעגלי החיים: במעגל המשפחתי, החברתי, הלימודי, הזוגי…
המפגש והקשר עם בעלי החיים מאפשר חיזוק הערך והדימוי העצמי, מפגיש עם תחושות הצלחה המחזקות את הביטחון ואלה מקנים קרקע נוחה ובטוחה לביטויין האמיתי של היכולות.
שנת 1998,אני מחנכת כיתת ילדי פנימייה בני 12.
כמידי בקר, נכנסים כולנו לשעור.
גילה, מאובחנת בקשיי קשב וריכוז, כמו מרבית ילדי הכיתה ,עוברת את סף הדלת ואומרת: ״היום אני לא רוצה לעבר דרך המזכירה ולקחת את הכדור. הוא לוקח לי את שמחת החיים״.
המשפט הזה של גילה היה גדול ,חזק ועורר עצירה. באופן אינטואיטיבי הלכנו בהפסקה לפינת החי וגילה בחרה בעל חיים. 
מי היה בעל החיים שבחרה? אפשר שהיה ארנב, אפשר שהיה אוגר,שרקן,תוכי או צב אבל בעל החיים שאותו בחרה היה נחש פיתון גדול. הרגשות שלי כמורה כלפי הבחירה לא היו רלוונטיים. אם בחרה, סימן שאותו צריכה.
מאותו יום, ישבה גילה בכתה כשהפיתון כעדי לצווארה.
כמטה של קסם, הצליחה בעזרתו של הפיתון, לשבת מרוכזת במהלכם של כל השעורים ולבטא את כל כישוריה ויכולותיה, שהיו לדעת כולם גבוהים. גילה כתבה את מהלכי השעורים, ישבה רגועה ומרוכזת ולקחה חלק פעיל בתכנים שנלמדו. המצאותו של הנחש, איפשר לה מפגש עם מגע מייטיב, עטיפתו דומה היה לעטיפת ״השמיכה״ השומרת ויוצרת תחושת גבול. תנועותיו הקטנות והשקטות איפשרו לה מפגש עם שקט נפשי ופינו אותה לריכוז בנלמד. נוכחותו של הנחש, יצרה עניין של כל הילדים בכתה וגילה מצאה עצמה,במרכז המעגל. נתפסה בעיני כולם כאמיצה, כייחודית, כידענית על חייו ומאפייניו של הפיתון. המקום החברתי, הביטחון וחווית הערך העצמי אפשרו לגילה לראות את יכולותיה. הבטחון העצמי התחזק, כמו כן, פחתו ההמנעויות  מהתמודדויות כמו השתתפות בכתה, הכנת עבודות, כשרים חברתיים… הפיתון איפשר תחושת עוצמה,שעזרה מאד בשחרור מפחדים שונים.
נכר כי גילה התנהלה באופן רגוע יותר,רכשה חברים וקבלה ציונים גבוהים.

חוויות ההצלחה הלכו והתעצמו ויחד איתם היה לגילה רצון להגדיל ולהעצים את המקומות החיוביים  הבאים לידי ביטוי: היכולות, הכישורים ואוסף התכונות המקדמות.

המפגש עם בעל החיים מאפשר הפחתת אגרסיביות והפיכת כעס ועצבנות לצחוק והומור.
שנים רבות עבדתי עם נוער קצה במרחב פינת החי.
כשהיו נכנסים לפינת החי  נערי גיל ההתבגרות ,במצבים  של תסכול ועצבנות מסיבה זו או אחרת, פגש אותם התייש, קם על רגליו האחוריות והזמין אותם למשחק עם כללים וגבולות ברורים: נגיעה קלה של הנער בין קרניו של התייש, גרמה לתגובה של עמידתו על רגליים אחוריות, הסתת הראש הצידה בחן, התרחקות והתקרבות לנער כשקרניו לקראתו וחוזר חלילה.
הכעסים, התסכולים והרצון להרוס, לבעוט ולפגוע, פינו תוך שניות מקום, לרוך, צחוק ושעשוע.החוויה החזקה שנשארת היא:״ שלטתי בכעסים שלי״,״אני יכול״…
״הגעתי עצבני ויצאתי נקרע מצחוק״ .״אני נשאר צוחק כל היום ומחכה להיפגש עוד פעם עם התייש״. יש רצון לשחזר חוויות חיוביות, לשחזר תחושות ורגשות נעימים.
אוכלוסיות עם קשיי קשב וריכוז ,שחווים מפגשים עם עולם החי, מתארים בנוסף לתחושות הפיזיות והרגשיות, רצון וסקרנות להרחבת הידיעות על בעלי החיים איתם נפגשים , להם דואגים ובהם מטפלים. שכיחה התמונה של ילדים, נוער ומבוגרים, היושבים עם המחשב והספרים ומבקשים להרחיב ידיעותיהם על מגוון בעלי החיים או על בעל החיים אליהם קשורים.
יותר מכך, בזמנים של קושי ומצוקה, נזכרים בחוויית הרגיעה במפגש עם החיות ומבקשים ללכת למרחב פינת החי, ניגשים לבעל החיים שאוהבים ,זוכרים ויודעים את חווית ההרגשה ושהדבר משרת עבורם כלי להתמודדות ומשאיר תחושה של יכולת שליטה בכעסים, איפוק וויסות התנהגותי ושאר התנהגויות בעלות רגש חיובי.
מספר אלי, נער שמתמודד עם בחינות הבגרות:״ התיישבתי בבחינה בספרות, התרגשתי מאד. קראתי את השאלות והרגשתי שאני לא יודע ולא זוכר כלום. הפכתי את דף המבחן מצד לצד, הבוחן סבב סביבי אבל ללא הועיל. הפחד שיתק אותי. ביקשתי בחצי צחוק שיביאו לי את רוקי ,התוכי שאני כל כך אוהב כדי שיעזר לי במבחן. דגנית חייכה אלי ותוך דקות, רוקי היה אצלי. הושבתי אותו על הכתף שלי כמו שאני והוא רגילים. חיכיתי כמה דקות, הסתכלתי עליו והתחלתי לכתב את כל התשובות במבחן. לא האמנתי שזה קורה לי״.
״התוכי ואני קבלנו ציון ממש טוב״.

חווית הבטחון שנותרה אצל אלי במפגשים עם רוקי התוכי, אפשרו לו לקבל את הבטחון בעצמו ובידיעתו את החומר, השרו שלווה.השלווה איפשרה הזזת ״ רעשים והסחות״ וכל אלה פינו מקום לתכני המבחן.

התוכי כחיה תקשורתית, מאפשר מפגש עם הגוף דרך מוטוריקה עדינה, דרך תנועות קטנות ושקטות.
ההרגשה היא ,כי דרך הדיבור השקט, שפת גוף רכה ותנועות קטנות נוצרת תקשורת חיובית ומקדמת.

המפגש עם קשיי הריכוז והעדר השליטה בהתנהגות, מביא איתו חוויות כשלון וחוסר שביעות רצון .

לעיתים בא הקושי לידי ביטוי על ידי העדר דחיית סיפוקים. מגע בהמלטת אוגרים, ארנבונים, עכברים… מצריכה איפוק. אסור לגעת בגורים כל עוד אין פלומת שיער וכל עוד העיניים עצומות. מוצב כאן גבול ברור. ההשלכות למי שחורג מהגבול, הרות אסון: הגורים ימותו, יאכלו על ידי הוריהם.ההסבר והתוצאה למעשה, יוצרים מצב בו שולטים בקושי ומסתפקים בהתבוננות ובהבנה לתהליך הזה שבטבע.
נוצרת סקרנות, יש מעקב גדילה, גבולות ברורים, שליטה ואיפוק ונקודת השיא-הליטוף.

בהשלכה למשפחות בעלי החיים, מצליחים המטופלים והנעזרים לשקף עצמם דרך עולם זה ואומרים: ״אחרי שאני מאבד שליטה, אני מרגיש כמו זוחל, נמוך, בגובה הרצפה, מתפתל כמו נחש״.

אומרת ז'
אני מתביישת בקשיים שלי ורוצה להכנס לתוך בית כמו זה שיש לצב. בית שישמר עלי בעיקר ממני, מעצמי. אני רוצה שריון כדי להפסיק להרגיש את כל הרגשות השליליים שלי  ואת הכישלונות שלי.
השיריון הזה חזק ויחזיק אותי. 

עולם החי ככלי השלכתי, מאפשר לבטא את העולם הפנימי ברבדיו העמוקים, מאפשר להביע את התחושות דרך החיות ובכך מזמן שיח פתוח, כן ומקדם.בעל החיים מאפשר את חוויות ההצלחה שמחזקות את האמונה העצמית ואת תחושת המסוגלות. אומרת ירדנה בת 15: ״דרך הטיפול שלי בבעלי החיים, גיליתי שאפשר לסמוך עלי״ .זה המקום שאפשר לפגוש ולשוחח על הרצונות ועל  השאיפות למקומות אליהם רוצים להגיע. לדבר על ההתנהגויות אותן רוצים לאמץ.״ אני רוצה להיות כמו הצפורים. להיות שייך ללהקה ולעוף איתם לכל המקומות שהם עפות. אני לא רוצה להיות ציפור שחיה לבד״. השיח ממקום כזה, מאפשר לבנות אסטרטגיות, מאפשר להתבונן יחד על מרחבי הנוחות והאי נוחות ולבנות תוכנית תואמת מציאות המחוברת לנעזר.
במקרים רבים, מרגישה אוכלוסיית קשיי הקשב והריכוז- בדידות,שונות חוסר מסוגלות. המפגש עם בעלי החיים משאיר תחושה חזקה של יחד, של קירבה, של אינטימיות,של הכלה,של מסוגלות,של נאהבות.
מתוך כך, יש ביכולתו של הנעזר להבחין מה טוב לו? מה נכון לו? בקשרים, בכשרים, בהתנהלות יומית במעגלי החיים השונים.
מתפתחת היכולת לבחון דברים וסיטואציות באופן תקין ולבנות מציאות חדשה , אחרת, שמיטיבה ומותירה חווית הצלחה.
הנעזר מתבונן על הקשיים, מזהה אותם, מדבר עליהם ונפרד מהרצון להסתיר ולהחביא את שאי אפשר לאורך זמן באמת להחביא.
דרך עולם החי, יכול לראות ולהחליט בכל פעם מחדש, איזו מערכת יחסים מבקש לבנות עם ומול הקשיים של התנהגות, קשיים של קשב ושל ריכוז.
 האם לתת לקשיים להוביל את דרכו או להכיר את הקושי לזכור שיש נסיונות מוצלחים ולנהל אותו, לתעל אותו ולא לסרס אותו ולא להתעלם כאילו אינו קיים.ללמוד להיעזר באנרגיות הנוכחות בגופו לארגון כלובי החיות, לנקיון המרחב בו נמצאים, להכנת ״רהיטים״ לכלובים, למשחק עם בעלי החיים…לתחושת חוויה גדולה כמו: ״הם צריכים אותי״ ,״ בלעדיי הם לא יחזיקו מעמד ואפילו ימותו״.

אחריות קבועה על מתן מזון, מתן מים, ארגון הבית של החיה, נקיון ודאגה  יומיים למתן חום ואהבה, מאפשרים באופן השלכתי ליצור ולשמר על התנהלותו והתארגנותו של הנעזר ועל ידי כך לחזק את יכולותיו.

את הקשיים אפשר גם לחבק, אפשר להכיר באיכויות שהם מזמנים, אפשר להתחזק ולהתעצם מהיכולת להוביל אותם ולתעל אותם.
בעל החיים אוהב, מסייע ומארגן את קשיי הקשב, הריכוז וההתנהגות.
האמינו!