הלטיניות

קבוצה טיפולית בעזרת בעלי חיים, בכלא נשים

הנחיית הקבוצה: גבריאלה שחם
הדרכת המטפל: דגנית יערי
תיעוד ועיבוד: מרתה לכסן
"הלטיניות" – כך מכונה קבוצת נשים, אזרחיות דרום ומרכז אמריקה, שמרצות עונש מאסר בכלא "נווה תרצה", לתקופות שבין שנה לשלוש שנים.(בשנת 2013, הן הוו 10% מאוכלוסיית האסירות) רובן נתפשו, נשפטו ונידונו, בסמיכות להגעתן לישראל (כשהבריחו סמים בתוך גופן). נשים אלה מהוות "נטע זר" בארץ, ולא זו בלבד, אלא שבבית הסוהר עצמו, לרוב, הן מרגישות "לא נראות ולא ראויות ליחס וכבוד". העדר שפה משותפת עם שאר האסירות ועם הצוות, ההשתייכות לתרבויות ומנטליות שונות מאד מההווי הישראלי והבדלי הדת, הופכות אותן לזרות, אפילו בכלא, מקום בו החופש האישי והפרטיות – מוגבלים מאד, ולעומת זאת, החיים המשותפים עם הסביבה, הם בעלי אינטנסיביות גבוהה. אפילו בכלא, "הלטיניות" סובלות מסטיגמה חברתית כפולה ומכופלת: הן עברייניות הנחשבות לסוטות בעוברן על החוק, הן לא פועלות על פי התפקיד המסורתי עבור האישה, והן "מזהמות" את החברה שלא שלהן.
שתי מטפלות (בתהליך הסמכה), שמשלבות בעלי חיים בעבודתן הטיפולית, לקחו על עצמן להנחות קבוצה טיפולית עבור "הלטיניות", בפינת החי של בית הסוהר "נווה תרצה" . מטרות הקבוצה היו יצירת מסגרת בה תוכלנה הנשים לתת ביטוי לרגשותיהן ולצרכיהן, בה יראו את הפגישות הקבוצתיות כמקום וזמן לעיבוד חוויותיהן, לחיבור לעולמן הפנימי, וכן ככלי למתן כלים ולגיטימציה לגיבוש תת קבוצה עם זהות משלה, שבעזרתה, המשתתפות יוכלו למצוא משמעות והבנה למצבן הקיומי, להתחזק בין נשים דומות להן ומציאת דרכים להתמודדות עם הסובבים– אסירות ואנשי צוות.
קבוצה טיפולית בעזרת בעלי חיים- למה ? אמנם פינת החי מהווה חלק אינטגרלי של הכלא – הכניסה אליה היא כמו הגעה לעולם אחר ושונה מהסובב. בעלי החיים הם מקור לא אכזב של אהבה, חיבה וידידות.  כמו כן, הם אינם כלי טיפולי פסיבי, שכן הם יוזמים מצבים המעוררים התייחסות לתכנים רגשיים שונים. הקשר עם בעלי החיים מאפשר תקשורת קלה ואינטואיטיבית, המסתמכת על רגשות, שפת גוף, קולות ומגע, תקשורת שאינה זקוקה לתיווך מתמיד של מילים. נתון חשוב הוא שקיומן של החיות בפינת החי, הכלובים והמרחבים התחומים, בהם החיות מפתחות את אורחות חייהן החברתיים והמשפחתיים, מהווים גורם שהאסירות מתחברות אליו בקלות כמטפורה למצבן הן. 
קבוצת "הלטיניות" התאספה פעם בשבוע, לאורך שמונה חודשים. כל פגישה ארכה 90 דקות. השתתפו בה גרעין קבוע של שש אסירות ועוד כשש אסירות נוספות שהגיעו באופן לא רציף לפגישות. גילאיהן נעו בין 25 ל- 48 שנים.  שתי מטפלות הנחו את הקבוצה. אחת מהן דוברת ספרדית והשנייה דוברת רק עברית. המטפלות קיבלו הדרכה (סופרוישון) שוטפת של מדריכה שמומחית בהיעזרות בבעלי חיים בעבודה הטיפולית והשיקומית בבתי סוהר בישראל. שירות בתי הסוהר נתן את אישורו על הפעילות של הקבוצה הטיפולית.
 הפעילות בקרב הקבוצה קיבלה סדר קבוע וכמעט טקסי: בעת ההתכנסות הנשים בפינת החי, הן הסתובבו בין הכלובים, לקחו לידן בעלי חיים, לפי רצונן ובחירתן. הן ליטפו, חיבקו ודיברו באופן חופשי ביניהן ועם החיות.  לאיטן התיישבו במעגל והחל אוורור רגשות ושיח סביב הקשיים היומיומיים בכלא : קשיי שפה על השלכותיהם, היתקלויות עם אסירות אחרות ועם סוהרות, חוויות הקשורות להרגשתן ששייכות למעמד הנחות בכלא מבחינה חברתית, תעסוקתית ובתחום הזכויות הניתנות להן. עלו גם התייחסויות למאורעות חשובים לכולן (כגון, חג המולד) ו/או שמחים: השחרור הקרוב של אחת מהן, בשורות טובות מבני משפחותיהן בארצות מולדתן ועוד. באופן הדרגתי, החל לקבל ביטוי העולם הפנימי של המשתתפות וכן הזהות של הקבוצה כשלם. ההתרחשויות בכלובים, כגון, ההמלטה של הצ'יניצ'ילה והקשר של האם לצאצאיה, המחלה של השרקנית, המוות של אחד התוקיים, הצורך להפריד בין זכרים לנקבות בארנביה ועוד – הוו גורמים מזרזים להעלאת נושאים והתחלת עיבודם. כל פגישה הסתיימה בהתייחסות לחוויה באותו זמן של כל אחת מהמשתתפות, לחיבור לעבר האינדיבידואלי ולהיסטוריה הקבוצתית וכן במבט לעתיד, על פחדיו ומשאלותיו.
המטפלות הוו גורם מאפשר ומתווך. לעתים, מול חומר שעלה גולמי ובלתי נגיש לדוברת עצמה ולחברותיה, המטפלות נתנו לו ביטוי משקף, מסדר ומעודד תקשורת. במידת האפשר, הן נעזרו בפירושים שהיו מכוונים לכל הקבוצה.
באחד הימים, כשהתאפשר ביקור של אורחים בכלא, כולל בפינת החי, אחת האסירות אמרה (בספרדית):

"פינת החי מאד מיוחדת, כי אני מזדהה עם בעלי החיים הנמצאים כאן ואני מעריצה אותם על כך שהם משמחים את חיינו הקשים בכלא. בלעדיהם, החיים היו עוד יותר עצובים…"

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *